תולה את הבגד

היום אני רוצה לדבר אתכם על אריק זאבי.

לאריק התוודעתי לראשונה בשנת 2000. הייתי אז חיילת משוחררת טריה, כבר עמוק בתוך עולם הרדיו וכבר אז הייתי צופה אדוקה של האולימפיאדה.

בתחילה לא ממש הכרתי בכלל את תחום הג'ודו ובטח שלא צפיתי לנו עתיד מזהיר, אבל משהו באולימפיאדה הזו ובאריק שבה אותי.

הוא הגיע אז למקום החמישי ואני בעיקר זוכרת שהייתי גאה בו כל כך, כאילו הכרנו שנים.

בשל העובדה שעבדתי אז ברדיו קול רגע, זכיתי לראיין אותו ולהעלות אותו לשידור. כבר אז ומאז הוא היה תמיד אדיב, חייכן ומקסים.

מאותה אולימפיאדה עקבתי אחריו בדריכות. המון גאוות הוא הביא לישראל ולמרות שכמו שכולנו יודעים מדינת ישראל היא לא הגוף הכי מפנק בעולם, אריק תמיד התגאה לייצג את המדינה שלנו בכבוד. בכל תחרות בה זכה, הוא הניף את הדגל, חייך את החיוך המקסים שלו ותמיד, אבל תמיד, הקדיש את הזכיה למדינת ישראל.

הנה כמה מהשיגיו הבולטים ביותר מאז שנת 2000:

2001: מדליית זהב באליפות אירופה ומדליית כסף באליפות העולם במשקל פתוח.

2002: מקום חמישי באליפות אירופה.

2003: מדליית זהב באליפות אירופה.

2004: מדליית זהב במוקדמות לאולימפיאדה, מדליית זהב באליפות אירופה וכמובן- אולי ההישג הכי מתוקשר שלו: מדליית ארד באולימפיאדת אתונה.

2005:  מדליית ארד בגביע העולמי ומדליית כסף באליפות אירופה.

2007: מדליית ארד באליפות אירופה.

2008: מדליית זהב באליפות סבב גביע העולם בג'ודו ומדליית ארד באליפות אירופה.

2010: מדליית ארד באליפות אירופה ומדליית כסף בתחרות הגראנד סלאם.

2011: מקום שביעי באליפות אירופה ומדליית זהב בתחרות הגראנד סלאם.

2012:  מדליית זהב באליפות אירופה, שהפכה אותו לספורטאי המבוגר ביותר שזכה במדליית זהב באליפות אירופה.

תגידו לי אתם שזו לא קריירה מפוארת?

בעיניי, הוא מי שהרים את תחום הג'ודו בארץ והפך אותו למיינסטרים שכל ילד בן 3 רוצה ללמוד והוא זה שהוכיח לכולנו, ואני יכולה לפחות בשם עצמי ובשם הקטן שלי, שאסור להתייאש ואת המסר של כח ההתמדה למרות הכל, אין דרך טובה יותר להעביר.

במהלך הקריירה היו לו גם לא מעט נפילות, ושוב כמו בישראל, התקשורת עטה על הנפילות והספידה אותו בטרם עת. אבל אריק לא נשבר. הוא קם, התאושש וחזר להתחרות כמו אריה אמיתי. מושא אמיתי להערכה.

אמש הודיע אריק על פרישתו מתחרויות הג'ודו. אני מודה שזלגו לי דמעות כששמעתי אותו במסיבת העיתונאים וראיתי את הדמעות זולגות מעיניו.

מצד אחד, עצוב נורא לראות אדם חזק כמו אריק נשבר, מאוכזב מעצמו ועצוב עצוב. מצד שני, גם אתמול, הדרך בה פרש, היתה דרך של ווינר אמיתי- בכבוד, עם אותו חיוך, עם אותו רגש ועם אותה אהבה למדינת ישראל ולמקצוע.

הנה מה שהוא כתב הבוקר בפייסבוק שלו:

 "כמו שבטח כבר שמעתם, החלטתי לפרוש אחרי קרוב ל30 שנות ג׳ודו תחרותי ולנסות להגשים את עצמי מחוץ למזרן.

יחד עם זאת אני לא עוזב לגמרי את הג׳ודו ואתחיל לאמן החל מחודש הבא את נבחרת ישראל לנוער, בעיקר בשביל הלב ובכדי לנסות ולתרום מהידע והניסיון שלי לדור הצעיר.

אני רוצה להודות לכולכם על התמיכה והפירגון שהענקתם לי לאורך השנים.

אחד הרגעים הכי חזקים מבחינתי היה לראות את התמיכה שלכם בי מיד אחרי ההפסד בלונדון, דווקא ברגע הכי קשה שלי. כשהייתי הכי חלש. ואת זה לעולם לא אשכח לכם.

בלא מעט מהרגעים הקשים, הידיעה שכל כך הרבה אנשים עוקבים אחרי ורוצים בהצלחתי, עודדה אותי וגרמה לי לקום ולהמשיך לנסות.

כבר כתבתי לכם בעבר שתמיד ראיתי בזה זכות גדולה לייצג את המדינה ולקבל תמיכה ממדינה שלמה

והעובדה שהגעתי למקום הזה מענף קטן כמו הג׳ודו מרגשת אותי אפילו יותר.

אני יודע שחלקכם קצת מאוכזבים ורציתם לראות אותי ממשיך להתחרות בשם המדינה ותאמינו לי שאין דבר שיותר ריגש אותי מזה. אבל ברגע שהבנתי שהדרייב שלי כבר לא קיים כמו בעבר, הבנתי שזה הרגע לשחרר וזה הרגע לתלות את הבגד ולפרוש.

אני שלם עם החלטתי ופורש גאה על קריירה ארוכה ומלאה בהישגים. כשאני חושב על הדרך הארוכה שעשיתי מהמתנ״ס בפרדס כץ ועד לצמרת העולמית, אני לא יכול שלא להתרגש.

אוהב אתכם ומודה לכם שהייתם חלק מהמסע הארוך, הקשה והמרגש הזה

אמשיך לעדכן על המשך דרכי

שלכם

אריק"

נכון שהוא מקסים?

כשסיפרתי בבוקר לקטן שלי על פרישתו של אריק, שהוא מושא וסמל לתושיה וכח רצון עבורו, הוא ממש בכה. הוא בכה גם בהפסד האחרון באולימפיאדה ואמר לי שהוא חושב שאריק התייאש ובגלל זה הוא פורש. המילים האלו שלו די השאירו אותי אלומה ולא ממש הצלחתי להסביר לו מה זה "אין דרייב". הדבר האחרון שרציתי הוא שהוא יסתוב בתחושה שאריק יתייאש.

אז התקשרתי לאריק, שהיה לבבי ומקסים כתמיד וסיפרתי לו.

"את יודעת?", הוא אמר לי, "את לא הראשונה שאומרת לי את זה ואיכשהו המסר הזה לא עבר".

"חשוב לי להדגיש שממש לא מדובר בייאוש. נכון שקשה להסביר לילדים מה זה 'דרייב', אבל זה באמת עניין של אמביציה. אם הייתה אולימפיאדה בעוד שנתיים, כנראה שהייתי קם ומתחרה בה, למרות הגיל. אבל האולימפיאדה הבאה היא רק בעוד ארבע שנים, אהיה אז בן 38, שזה כבר מאוד מבוגר לג'ודו, מהבחינה הפיזית והגיע הזמן להפרד".

זה המסר שהוא רוצה להעביר לילדים ובכלל וזה אריק- סמל ה"נופל וקם", סמל כח הרצון וסמל ההתמדה והנחישות בעיניי.

אני רוצה לאחל לו כאן, שחור על גבי לבן, המון בהצלחה בדרכו החדשה ולומר לו המון תודה על כל השנים בהם התרגשתי בגללו ועל כל הערכים המקסימים שהוא הנחיל אצל הקטן שלי.

בהצלחה!

מודעות פרסומת

<span dir=rtl>תגובה אחת ל“תולה את הבגד”</span>

  1. כתיבה מרגשת
    אנו גאים באריק ומצדיעים לו דום
    אריק נשאר אותו אדם לאורך כל הדרך, ומעטים היכולים להיחשב כך
    הנחישות שאפיינה אותו על המזרן, לא תדעך גם כמאמן

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s