אולימפיאדת ריו 2016- סיכום ביניים!

פעם בארבע שנים מתקיים אירוע הספורט הגדול והפופולארי בעולם- האולימפיאדה!

תחרות אחת. 16 יום. עשרות מדינות ואלפי ספורטאים, שיעשו הכל כדי לזכות באותו גוש מתכת עגול על גווניו השונים. ובכל אולימפיאדה, נתיישב אנחנו הישראלים מול המסך, נחכה לראות את הספורטאים שלנו עולים לבצע את התחרות שלהם, נקסוס ציפורניים, נתאכזב אם הם ייכשלו ונקפוץ עד השמיים אם הם יעמדו על הפודיום.

אולימפיאדת ריו היתה אולימפיאדה קצת שונה ומוזרה (ובתור אחת שמכורה לאולימפיאדה, מינימום כמו פרשנית ספורט, תצטרכו להאמין לי…). זה התחיל בהכנות הלוקות בחסר של הכפר האולימפי, המשיך עם המים המזוהים ונגיף הזיקה ולא פסק גם בתקלות השידור הרבות ובחוסר הארגון של ההפקה. אבל לצד כל זה, אולימפיאדת ריו סיפקה כל כך הרבה רגעים מרגשים, עצובים ולא יאומנים! שיאי עולם היסטוריים נשברו, ספורטאים נפצעו, ניתנה במה גם לספורטאים פליטים (שזה פשוט מדהים בעיניי) ואפילו אנחנו זכינו ב 2 מדליות ארד ובכמעט כמעט לפחות 2 נוספות.

ובוא נדבר רגע עלינו! בכל אולימפיאדה עולה שוב סוגיית התקציב הישראלי לספורט ולספורטאים, ויש דעות (משכנעות למדי) לשני הצדדים. לנו הישראלים, יש תכונה ישראלית מאוד שמחבקת את מי שמצליח ובועטת במי שלא… ואנחנו שוכחים לעיתים שהאולימפיאדה היא רק קצה האולימפוס של כל אחד מהספורטאים שמייצגים אותנו שם. שכל ספורטאי שמגיע לאולימפיאדה הקדיש את חייו כדי להיות שם, התחרה, זכה באינספור תחרויות, נפצע, נכשל וקם ולבסוף- עשה את הקריטריון האולימפי וזכה (כן, זכה) להיות בין הספורטאים הטובים בעולם.

ואז, באולימפיאדה עצמה, אנחנו מרשים לעצמנו לצקצק, להתאכזב ולהביע את דעתנו על "הספורטאים המאכזבים". כשאני קוראת אמירות כאלו, מתכווץ לי הלב. אני מכירה חלק מהספורטאים ברמה האישית ויודעת שעד שמישהו כאן זוכר את השם שלהם, הם צריכים לקרוע את התחת, לא פחות. כי בינינו, מי כאן הכיר את שגיא מוקי, אורי ששון, מעיין דוידוביץ או ירדן ג'רבי? מי עקב אחריהם כשטיפסו למעלה ותמך בהם גם כשהביאו לנו מדליה באליפויות אירופה ואליפויות העולם? אני בטוחה שמעטים. מעטים מידי…

אז כשספורטאי כמו אלכס שטילוב, שהוא באמת, אבל באמת, אחד הספורטאים היותר טובים שיש לנו כאן, מגיע לאולימפיאדה ומועד, אין לכם שום זכות להתאכזב ממנו. להיפך- אתם צריכים להתגאות בו ולחבק אותו על כך שלא בחר לייצג מדינה אחרת (ולא חסרים גם כאלו). זכרו שמדינת ישראל היא לא בדיוק חממה לספורט ובלי להכנס לשיקולי תקציב, כן או לא, היא גם לא ממש מדינה שזוכרת את אלו שרק לפני רגע ייצגו אותה בכבוד מול כל העולם.

IMG_0307
אלכס שטילוב ואני לפני כמה שנים

 

ואם כבר מדברים על תקציב? אז נכון שיש לנו כאן דברים חשובים קצת יותר מספורט יחידני. אבל היי, למה להסתכל על זה כמו ספורט יחידני? הרי אין ייצוג טוב יותר של ישראל בעולם. אין דרך טובה יותר להושיט יד לשלום ואין, ולא תהיה, דרך טובה יותר ללמד את הילדים שלנו על חשיבות ההתמדה וההתמודדות עם קושי וכשלון.

אז בבקשה, נותרו ממש עוד כמה ימים לאולימפיאדה. תשדלו לעצור רגע לפני שאתם מצקצקים על מי מהספורטאים שלנו.

לסיום, אני רוצה לפנות כאן לכל מי שייצג אותנו ולומר לו תודה!

סיפקתם לנו רגעים גדולים ומרגשים (לפחות לעומר ולי). בכינו כשנכשלתם, התעצבנו שזה לא תמיד היה פייר, החזקנו לכם אצבעות כשהייתם קרובים ושמחנו עד השמיים כשניצחתם. בשבילכם קודם כל, ואחר כך גם קצת בשבילנו.

מחר תתחרה נטע ריבקין, המתעמלת האמנותית המוכשרת שלנו ובשבת, תעלנה בנות הנבחרת האמנותית, שגם הן כבר הביאו לנו המון כבוד עד כה. אני מאחלת להן הצלחה גדולה, ומי יודע? אולי זו תהיה אולימפיאדה היסטורית גם עבורינו 🙂

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s